נשמע לי בזמנו נכון, אבל נדמה לי שלא היא ולא אני ירדנו לעומקם של הדברים (ולריקותם...)
זה היה פחות או יותר במקביל לתחילת ההיכרות שלי עם הבודהיזם ועם מדיטצית הוויפאסנה, שהביאו אותי בפעם הראשונה כביכול למגע קרוב עם הריקות.
דווקא לי, אולי מסקרנות, אולי מהתבוננות מוקדמת שהביאה אותי לכפור בידע שלימדו אותי עד אז, דווקא אני נמשכתי מאד לריקות הזו, שיש לה הרבה צורות וטעמים (עד שלבסוף היא נשארת ללא כל צורה או טעם).
התחלתי למדוט ולהתכוון אל אותה ריקות, אותו כלום... ולא "קרה" כלום... אפילו אנשים הפסיקו לבוא למדיטציות שלי... ומשהו בכל זאת ריתק אותי.
גיליתי שאם אני יושב ולא עושה כלום, בסוף- משהו תמיד קורה מעצמו, ובדרך כלל הוא מפתיע באיכות המיוחדת שלו. כאילו מתוך חוסר המעשה, קורה משהו טוב יותר... לפעמים הייתי יושב בבית בלי לעשות דבר, וממתין- לראות מה יקרה, מה יזיז אותי לפעולה. לפעמים הטלפון היה מצלצל, מישהו היה דופק בדלת, או שסתם הייתי מגלה שפתאום קמתי להכין כוס תה.
המציאות היא שאם אנחנו באמת מביאים את עצמנו אל ההווה בצורה מוחלטת, הרי שדבר לא יכול להיעשות. להווה יש עומק/איכות אינסופית, כפי שמתארים פילוסופים ומורים רוחניים, וככל שנעמיק לתוכו, נוכל להעמיק עוד יותר. לכן להכנס אל ההווה אומר להפסיק לעשות. ייתכן שעשייה תימשך או תקרה, אבל לא יהיה "עושה".
בהווה גם אין תכלית לעשייה, כיוון שבדרך כלל עשייה נתפשת אצלנו כדרך להגיע אל משהו בעתיד. יש לה תכלית או מטרה מסויימת.
דבר זה סיקרן אותי מאד, והפך כמעט למהות העיקרית של החיפוש שלי. מה יקרה אם אשב ולא אעשה דבר?
נתקלתי בקשיים רבים, במכשולים, בהתנגדויות מבפנים ומבחוץ... הרבה אנשים חשבו שהתחרפנתי, או קיבלו את העובדה שתמיד הייתי כזה... אני בעצמי הייתי נבהל מדי פעם כשהייתי נתקל בעוד עומק של ריקות, של אי עשייה, של חוסר משמעות לחיים ולעשייה. אבל משהו גרם לי להמשיך, למרות שמדי פעם צץ הפחד הגדול שאולי אני "מבזבז" את החיים "שלי"...
מה שגרם לי להמשיך היה... שמשהו הרגיש טוב, נכון, אמיתי... סוף סוף.
לא מזמן ישבתי עם חברים, ובחור אנגלי אחד שאל אותי אם אני לא משתעמם במקום מגורי המרוחק מהחברים ומהמרכז. עניתי לו בצורה ספונטאנית שעבורי לא קיים מושג כמו שעמום, כי ממילא הכל כאן בעולם "אותו הדבר"... שאלתי מה הוא עושה בתל אביב ובבית שלו... והוא ענה שהוא יוצא לבתי קפה, עבודה, ברים, חברים... אמרתי שזה בעצם הכל אותו הדבר, צורה להעביר את הזמן הריק, ושבעצם אין הבדל בין הדברים, שהם ריקים ממילא, ואנחנו רק מדמיינים שזה או זה מעניין יותר או פחות... ובכל מקרה ההתרחשויות החיצוניות ממילא אינן נוגעות במהות שלנו שנשארת קבועה. הכל קורה, ובעצם לא קורה שום דבר באמת... אתה נשאר אותו הדבר אחרי כל הפעילות המאומצת הזו (וזה בסדר).
התשובה שלי הפתיעה והיממה אותו, והוא פחות או יותר סירב לדבר איתי אח"כ, מבוהל מעט מהאפקט שעשו עליו הדברים שאמרתי, ואולי מהתחושה שיש בהם משהו...
אותי ריתקה עוצמת התגובה שלו, והפחד שלו להביט בדברים כמו שהם.
זה גרם לי להסתקרן עוד יותר מהנושא, ואולי הביא אותי לכתיבת הדברים האלו.
הכתיבה כאן נועדה לשים על הנייר את המחשבות והמסקנות מהשנים האחרונות של התבוננות וחיים ב"ריק" הזה.
חשוב לי לאמר שאין כאן הסתכלות מיואשת או מתוסכלת מהריקות הזו של הדברים, למרות שלעיתים הייאוש ,התסכול וגם הפחד מציפים אותי תוך כדי ההתבוננות הזו. כמובן שכשהם עולים וצפים... הריקות נעלמת ומתכסה בהם (כמחשבות ורגשות).
הריקות הזו מופיעה ברבדים שונים- אחד מהם הוא הפיזי: הגוף והחומר.
על פי המדע המודרני, החומר ממנו מורכב היקום כולו וגם גופנו, עשוי מחלל ומאנרגיה, כלומר הוא איננו מוצק כפי שהוא נראה, והוא יותר דומה למחשבה מאשר למה שנדמה לנו כחומר.
ניתן לחוות זאת בצורה ישירה דרך מדיטציות שונות שמביאות לתחושת אווריריות וריקות של הגוף, כאילו הוא נמס ונעלם אל תוך החלל המקיף אותו ומכיל אותו.
ברמה נוספת ישנה הריקות של משמעות הדברים, כשמגלים שבעצם את המשמעות לקיום, לחיים, לעשייה ולמי שאנחנו, אנחנו יוצרים בעצמנו, והיא נותרת כמחשבה הניתנת להיפוך, לביטול או לאינסוף ווריאציות ושינויים. ארווין יאלום כותב בספרו "מתנת התראפיה":
"אנו בני האדם, מצטיירים כיצורים מחפשי משמעות שאיתרע מזלם, והם נזרקו לתוך עולם נטול משמעות מעצם טיבו. אחת המשימות החשובות בחיינו היא להמציא משמעות שתהיה מוצקה די הצורך לתמוך בחיים ולבצע את התרגיל המתוחכם של התכחשות לכך שאנו עצמנו המצאנו את המשמעות הזו. לפיכך אנו ממציאים משמעות אך מגיעים למסקנה שהיא היתה "אי שם" מחכה לנו...".
בזמנו מאד הרשימו אותי דברים אלו, אולם היום אני מאמין שכשמגיעים להבנה הזו, זה הזמן לשחרר את הצורך ב"משמעות", ופשוט להנות מהמנוחה שבחוסר המשמעות. זה לא אומר שלא אכפת לנו יותר מדברים, זה רק אומר שהם נהיים קצת פחות "חשובים" ודרמטיים. להפך, נגלה שאכפת לנו הרבה יותר ושאנחנו פועלים לפתע מתוך ראייה רחבה התופשת את טובת העולם כולו כמשהו אחד.
קיימת גם הריקות של הזמן- שאינו קיים הרי מלבד כקונספט שלנו בני האדם. לא עבר ולא עתיד אינם אמיתיים אלא במחשבה שלנו. הרגע היחיד הקיים הוא זה של ההווה, וגם הוא אינו קיים באמת כנקודה בזמן, מלבד במרחב המחשבות שלנו. ההווה הוא יותר מעין רצף אינסופי של תנועה והשתנות.
אחד הדברים המעניינים באמת היא ריקות התודעה. יכולתה להכיל כל דבר, כל סיפור, כל אובייקט, כל מחשבה, כל רגש. אם נתבונן היטב, נראה שגם אנחנו עצמנו איננו קיימים אלא כאוסף של מחשבות וקונספטים על עצמנו ועל העולם. אבל האם קיימת ישות כלשהי שניתן להגדירה כ"אני"? ואם כן, היכן היא ממוקמת? האם יש נקודה או אזור בגוף בהן ישנה ישות קטנה המנהלת את העניינים...? ואם כן, מה היה רואה אותה? מי היה מודע לקיומה? ישות נוספת? שאלות אלו הן תמצית הוראתו של רמנה מהרישי שהיה גורו הודי ידוע וחשוב בתחילת ואמצע המאה העשרים.
לפני מספר שנים אני זוכר ששמעתי את מוטי קירשנבאום ברדיו, טוען טענה כלשהי, ואז עמיתו לשיחה טוען כנגדו (ובצדק באותו מקרה) שכל מה שהוא אומר באותו עניין אינם אלא קונספטים. הופתעתי מהתשובה המיידית של מוטי קירשנבאום שהותירה בי רושם עמוק ולא מובן בזמנו, כשענה ש"הרי כל מה שאנחנו מדברים או חושבים הם קונספטים ורעיונות שלנו". כאילו כל המציאות הזו ה"אמיתית" כל כך בעינינו, אינה אלא רעיונות ומחשבות, פרשנויות והרגשות. בשבילי זה היה רגע של גילוי ואמת, נדיר יחסית לרדיו ולתקשורת.
האם יש כאן אמירה מייאשת שמבטלת את משמעות חיינו ואת חשיבותם? או שאולי בשורה שמביאה איתה הקלה גדולה, מנוחה שמעולם עוד לא חווינו כמותה?
צריך להתבונן בעצמנו, ולבחון את הנסיון כל אחד של עצמו. צריך להעז ולנסות.
אותו קיום שדאג לקיומנו עד כה, ימשיך לדאוג לנו גם הלאה. אולם כשנבדוק ונחקור את השאלה "מי אני"? יתחיל תהליך מופלא של גילוי האמת, של נחת, רווחה, של שקט חדש שלא הכרנו אולי. שקט שהוא מהותנו הכי בסיסית.
רק מכוח ההרגל והחינוך, על בסיס מה שאמרו לנו (כשנתנו לנו שם, שם משפחה, הגדירו מי הם הורינו, מה האיכויות שלנו, התפקידים, המקצוע... ועוד תארים מכובדים שצברנו במשך השנים, שכולם מבוססים על ההנחה הראשונית של ההזדהות עם גוף פיזי מסויים) אנחנו ממשיכים לפעול כמכונה משומנת היטב ולמלא את צרכי החברה בה אנו חיים (שגם היא קיימת רק כמחשבה, כקונספט, כאוסף של הגדרות והפרדות מלאכותיות שאם נבדוק אחת אחת נגלה שאף אחת מהן אינה מבוססת), על בסיס כל אלה ויתרנו על החופש האמיתי, על הזכות שלנו להיות מי שאנחנו, לדעת מי אנחנו באמת.
הריקות היא קלף המיקוח של החברה, המשפחה, החברים, בני הזוג, מקום העבודה שלנו, המחזיקים אותנו כבני ערובה, כלואים בתוך ההגדרות ששמו וששמנו על עצמנו (מתוך פחד מאותה ריקות).
אבל אותה הריקות היא גם זו שיכולה להביא אותנו בחזרה אל עצמנו, אל חיקה המחבק של הריקות עצמה, אל החופש והשקט שהם המהות האמיתית שלנו, כמו אוקיינוס אינסופי המקבל אליו חזרה גל סורר שדמיין לכמה רגעים שהוא נפרד.
